סיפור ההצלחה של א'

 

קוראים לי א’ אני בן 23. נולדתי ביפו וגדלתי באזור מוקף בסוחרי סמים ונרקומנים ומספר לא מועט של מרכזי גמילה.

אבא הועסק כעובד עירייה. עיקר עבודתו הייתה בלילות כך שלמעשה גדלתי ללא דמות אב אמיתית. גם בזמן המועט שהיה לו, בעיקר היה מקדיש לבני דודיי או לאחותי הגדולה. אמא עבדה כסייעת במתנ”ס המקומי ונוכח הרקע הכלכלי הקשה בבית, נאלצה גם לעבוד בעבודות מזדמנות. אמא, שסבלה מדו קוטביות תמיד השרתה צל של לחץ, צעקות ובעיקר דרמות בבית.

 

שהייתי בגיל 13 וחצי המצב בין שני הוריי החל להתדרדר. אמי החלה לחוות אלימות פיזית רבה לא פעם גם מולי. דחיפות, איומים ואירוע שנגמר בתמונה במוחי של אבי זורק את אמי על אחת מוטרינות הבית.

 

לאחר זמן קצר אבי עזב בפעם הראשונה את הבית ועבר לגור בשכונת ‘כפר שלם’ למשך כשנה. בשנה זו סבלתי מהפרעות אכילה, סחרחורות, בעיות שינה, כאבי ראש, עיניים וחולשה. אז גם אובחנה אצלי מחלת האנורקסיה. הייתי במעקב טיפולי צמוד במשך כשנתיים. בעקבות כך, הוריי החליטו לחזור לחיות ביחד. הוריי הבינו שאם להתחיל מחדש אז לא ביפו משום שהיא לא מקום אידיאלי לגידול ילדים. עברנו לשכונת ‘קריית שלום’ בדרום תל אביב.

 

לאחר מספר חודשים של ניסיונות כושלים לאחות את הקשר, שוב צפה האלימות והפעם גם הלכה וגברה באופן קיצוני. באחד מהימים שהתארחנו אצל סבתא החלו וויכוחים רמים בין הוריי. הוויכוחים הגיעו למצב שבו אני רואה את אבא שלי זורק את אמא שלי על קרשים שהונחו בחצר הגינה. ניסיתי להפריד ביניהם ללא הצלחה. לאחר שהוזמנה משטרה אבי ברח.

 

חודשיים לאחר מכן, אני זוכר שישבתי בחדר, שחקתי במצלמה חדשה שקניתי ופתאום אני שומע צרחות ורעש של חניקה מחדר ההורים. אחותי הגדולה רצה לחדר ההורים שהיה סגור. היא שברה את חלון הזכוכית בדלת שהתנפץ על פניה והובהלה לבית החולים. אני צילמתי והקלטתי את כל האירוע. תזכרו את המשפט האחרון, אולי זה יסתדר לכם עם סוף הסיפור.

 

בביה”ס היסודי הייתי בין מקובלי הכיתה. בחטיבת הביניים במסגרת תכנית האינטגרציה למדתי בתיכון בצפון תל אביב. לא מצאתי את עצמי מבחינה חברתית. הרגשתי מקופח, כאחד מ”הדרומיים” עם סטיגמה של עוני, טיפשות, בורות. כך גדלתי לתוך מציאות של נער שמוכתבת ע”י סטיגמות, דעות קדומות שהובילו לדימוי ובטחון עצמי נמוך מאוד. אלו הועצמו גם במהלך התיכון. תוסיפו לכך את בעיית האנורקסיה ומכאן הדרך למטה הייתה מאוד קצרה. בלימודים, תמיד חיפשתי פרצות, קצת איחורים, קצת הברזות, קצת חיסורים, קצת שליליים – תמיד הולך “על התפר”. אבל, למרות הפיתוי לסיגריות, סמים וכדו’ לא נכנעתי ובחרתי במסלול שהציעה לי “גשר אל הנוער”.

 

לקראת סוף כיתה ח’, אני בן 15 בגובה של 1.72 שקלתי 47 קילו. כשמחלת האנורקסיה בשיאה נשלחתי ליועצת ביה”ס אשר סיפרה לי בפעם הראשונה על מסגרת טיפולית ולימודית שעשויה להתאים ולעזור לי במצבי.

אני זוכר שהגיעו אליי נציגים לביקור בית שלאחריה ועדת קבלה. אני זוכר את הפעם הראשונה שלי ב’בית החם’. הרגשתי בפעם הראשונה שמבינים אותי, שלא שופטים אותי, שמתייחסים אליי, שמחבקים אותי – פעם ראשונה שהרגשתי מה זה בית.

ורדה, מייסדת העמותה – ייצגה עבורי את האישה החמה, הדואגת, המלטפת שאף פעם לא הרגשתי בבית. למרות שלא הייתה האמא הביולוגית שלי, ייחסתי והרגשתי ממנה הרגשה של אמא אמיתית.

 עם זאת, בתחילת הדרך למרות כל החום היו לי קשיי הסתגלות, לא הייתי רגיל לבוא שלוש פעמים בשבוע לסיים את הלימודים ב 20:00 בערב וללמוד כל כך הרבה. הדרישות היו מאוד גבוהות ותובעניות, ולא הצלחתי כבר למצוא פרצות כמו שהייתי רגיל עד אותה תקופה. הייתי מחויב להגיע כל יום, לא לצאת משיעורים, לא להבריז, לרשום את כל החומר, להגיע ישירות ל’בית החם’ אחרי ביה”ס, להכין דוחות קריאה כל חודש לצוות ה’בית החם’ ולא פעם היו לי משברים לא קטנים עם צוות ה’בית’.

 

מדיי שנה בתעודה ראיתי שיפור הדרגתי בציונים. למרות הקשיים הרבים, התמדתי וראיתי את תעודת הבגרות כיעד. בזכות “גשר אל הנוער”, הטיפול הפסיכולוגי והחונכים המתנדבים ב’בית החם’, ידעתי שיש לי אוזן קשבת לפנות אליה תמיד והביטחון העצמי והדימוי עצמי שלי עלו לאין שיעור.

 

באחת מועדות המשמעת שהיו ב”גשר אל הנוער” נוכח הברזות וחיסורים בביה”ס, הרגשתי שאני חוזר לתקופה שבה אבי היה מנסה לחנך אותי במקל ולא גזר. הייתי כה נסער שכמעט נדרסתי באותו ערב ורציתי לעזוב. לאחר שיחות עם הסגל ואמא שלי החלטתי לא לוותר.

 

בימים שלא הייתי ב’בית החם’, גשר אל הנוער דאגה שאתמחה בתחביבים שלי. היא רשמה אותי לחוגי צילום סטילס והתמחות בעריכת קולנוע. במסיבות הסיום של העמותה הוקרנו שתי סרטים אותם צילמתי, ביימתי וערכתי בהשתתפות כל נערי ה’בית החם’. ערכי הנתינה בחזרה שקבלתי בגשר התבטאו גם בהתנדבות בכיתה יב’ במרכז יום לקשיש בפלורנטין, שם המשכתי להתנדב עד לשירותי הצבאי.

 

בסוף כיתה יב’ סיימתי 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מלאה בממוצע 87.8.

 

שרתתי שירות מלא בצה”ל בחיל משטרה צבאית כמפקד בכלא 4. צחוק הגורל שראיתי הרבה כלואים שאני מאמין שאם היה להם את “גשר אל הנוער” לא היו מגיעים לשם. גשר הקנה לי כישורים וכלים ודחפה אותי לשירות משמעותי בצה”ל.

 

כיום, אני מגשים חלום ילדות. אני סטודנט במה שעסקתי כתחביב כל החיים. מסיים שנה א’ בתואר ראשון תלת חוגי המשלב לימודי קולנוע, תקשורת והוראה במכללת סמינר הקיבוצים. בימים אלו, אני עמל על סרטון התדמית החדש של העמותה שסייעה לי.

 

אני חולם לסיים את לימודיי האקדמאיים, להשתלב בתעשיית הטלוויזיה, הקולנוע והמדיה החדשה. כבר היום אני מפתח וכותב תסריטים לסרטים וסדרות שונות. בעתיד הרחוק אני חולם גם להפיק אותם. אבל בעיקר אני חולם להפיק את הסרט של חיי, להקים בית בישראל, זוגיות, ארבעה ילדים בכדי לתת תשומת לב מספיקה ולהעניק לכל אחד מהם את ההקשבה המקסימלית.

אתם זוכרים שצילמתי והקלטתי את כל האירוע הקשה בבית ההורים? אחד החלומות הכי גדולים שלי הוא לעשות שינוי משמעותי אצל בני נוער מרקע דומה לשלי ולפתח שיטה טיפולית באמצעות הקולנוע.

תודה רבה על הקשבתכם ואני מזמין אתכם לקחת חלק ב’בתים החמים’ שנקראים “גשר אל הנוער”.

תרומה קטנה באהבה גדולה הקליקו עכשיו!

@ כל הזכויות שמורות לעמותה "גשר אל הנוער"       

  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • c-facebook

התוכן נכתב בלשון זכר לשם רצף הקריאה בלבד, הפניה היא לנשים וגברים כאחד ואין בכוונתנו להפלות או לפגוע.